הנתונים החדשים שנחשפו על ידי משרד החינוך ופורסמו באתר מאקו, מציגים תמונה מפתיעה ומורכבת של מערכת החינוך הישראלית. קבוצות אוכלוסייה שונות מפגינות הצטיינות בתחומים שלא
המעבר ממערכת המתמקדת בציונים בלבד למודל חינוכי הוליסטי יותר הוא אכן מהפכה משמעותית שעשויה לשנות את פני החברה הישראלית. בעוד שהישגים אקדמיים הם חשובים, המודל
כמי שחי ונושם תעשייה טכנולוגית, אני רואה את המצב כמשבר לאומי ממשי. המחסור בעובדי הייטק אינו רק בעיה מספרית, אלא איום אסטרטגי על מעמדה של
. מקיימות סטגנאציה של למידה פרונטאלית מבוססת מקצועות חד מיימדיים וכך גם ההכשרה של בוגריה הופכת להיות הכשרה שפחות מתאימה להתמודדות עם עידן התעסוקה של
זכויות המורים הינן דבר חשוב. גם הסכמי השכר שאיש לא חולק לדעתי שראוי שישפרו את מעמדם של המורים. העיצומים הינם בעייתיים אך עלינו לזכור כי
הפוליטיקה היא מקצוע, אומנות של ממש. היינו רוצים לראות בפוליטיקה כמה שיותר מנהיגים, אנשים שבאים עם כוונות טובות ובעיקר אמונה באמת בשליחות שלהם למען הציבור
נושא המסעות של תיכוניסטים לפולין כבר מצוי במחלוקת עשרות שנים. פרופ' חנה יבלונקה, היסטוריונית של השפעת השואה על החברה הישראלית כבר כתבה אודות הנושא רבות
כמו קריית גת, באר שבע וערים נוספות בנגב – כמו גם כרמיאל, יוקנעם, אזורי תעשייה בגליל ובצפון בכלל – כך גם הרעיון להפוך את אשקלון
ניגוד לתחזיות הקודרות של פוסט קורונה מלחמה באוקראינה, בחירות בארה"ב ומלחמה איומה כאן אצלינו גם ההייטק – המורכב מאסופה של אנשים מוכשרים, חדורי מטרה וחרוצים, ממשיך
כמו 'מלתוס הכלכלן הדגול' בן המאה ה-17 שחזה שאחרי קטסטרופות תמיד יש פריחה אנושית. אחרי אסונות תמיד יש צמיחה מחדש, אחרי מלחמות תמיד טכנולוגיות משתכללות…
